באילו נסיבות יתיר בית המשפט הדן בערעור הגשת ראיות נוספות אשר לא הוגשו לבית המשפט בערכאה הראשונה?

כידוע, בית המשפט שלערעור פוסק על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין והראיות שהוצגו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת (ראה
תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן:"התקנות").

עם זאת, תקנה 457 (א) לתקנות מעניקה לבית המשפט שלערעור סמכות להתיר הבאת ראיות נוספות גם בשלב הערעור, ובזו הלשון:

"בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם
בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן
פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות
הנוספות".

במאמר זה נתייחס לחלופה השנייה שמציינת התקנה האמורה, קרי: מצב בו הבאת הראיות הנוספות נחוצה על מנת לאפשר לבית המשפט של
ערעור ליתן פסק דין, או "מכל סיבה חשובה אחרת", כפי שביטוי זה פורש בפסיקה. 

הפסיקה הכירה בצורך בראיות נוספות בשלב הערעור, בהתקיים מספר תנאים מצטברים ואלה הם:

- לא ניתן היה לגלות את הראיות קודם לכן בשקידה ראויה,

-לראיות חשיבות לבירור האמת והשלכה על הזכויות המהותיות של בעלי הדין

- הראיות עשויות לסייע למבקש

-המבקש נהג בתום לב.

עתה נדון באחדים מתנאים אלה:

שקידה ראויה

כאשר מדובר בראיות נוספות אשר המבקש להגישן יכול היה לגלותן בשלב בירור המשפט לו היה טורח ומתאמץ להשיגן, לא יאפשר בית
המשפט שלערעור את הגשתן בערעור. אמת המידה שנקבעה בלשון התקנה היא "שקידה ראויה", דהיינו על המבקש להראות כי לא היה יכול
לגלות את דבר קיומן של הראיות הנוספות במאמץ סביר.

ברע"א 4321/08 עירית לוד נ'''' חיים פרבמן, תק-על 2008 (3), 3547, קבע כב'''' בית המשפט העליון (כב'''' השופט דנציגר) כי כאשר
הראיות הנוספות נוגעות לאירועים שהתרחשו לפני פסק הדין בערכאה הראשונה, על המבקש את הוספתן להראות כי הן לא הובאו בפני
הערכאה הקודמת מסיבות שאינן תלויות בו, ולשכנע כי הוא תם לב. בית המשפט ציין כי "יחד עם זאת, לעתים תותר הגשת ראיות
נוספות לערכאת הערעור, גם כאשר מחדלו של בעל דין הוא שהביא לאי הגשת הראיות בשלב הדיוני הנכון, וזאת באותם
מקרים בהם ניכר כי לראיות הנוספות תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין(רע"א 4543/07 אביסדריס נ''''
קצין התגמולים (לא פורסם, 6.12.2007) והאסמכתאות הנזכרות שם)". (שם, בסעיף 12 להחלטה).

חשיבות לבירור האמת והשלכה על הזכויות המהותיות של בעלי הדין:

ההלכה כפי שנקבעה בפסיקה היא כי יש לאפשר הגשת ראיות בערעור מקום בו לראיות חשיבות לבירור האמת והשלכה על זכויות בעלי הדין.

כך למשל, קבעה כב'''' השופטת גרסטל  בע"א 2462/05 לומיר אחזקות בע"מ נ'''' ב.ר.ק. גז סוכנויות בע"מ ואח'''',  תק-מח 2006(4),
10008,: "פסק הדין קובע כי הסכום שעל המערערת לשלם הוא חוב דמי השכירות על פי הסכם השכירות, בניכוי הסכום שאותו
התחייבה השוכרת החדשה לשלם בגין "הקטנת הנזק". אם אכן, יתברר, ואין המשיבה מכחישה זאת בתגובתה, כי השוכרת
החדשה מימשה את האופציה שהוענקה לה בהסכם, והאריכה את השכירות בנכס לשנה נוספת, הרי שיש לכך השלכה מכרעת
על סכום החיוב אשר נקבע בפסק הדין, ועל כן מן הדין לאפשר הגשת הראיות."

עוד ראה בעניין זה:

• רע"א 4127/02 דוד יעקובוביץ'''' ושות'''' בע"מ נ'''' רהיטי הפירמה ג.פ. בע"מ ואח'''', (פורסם בנבו, ניתן ביום 29.10.02).
• ע"א 11294/05 אלון מורדוך נ'''' המגן חברה לביטוח בע"מ, (פורסם בנבו, ניתן ביום 2.7.08).
• ע"א 2723/05 עאישה מחמוד ריאן עאצי נ'''' רשות הפיתוח (תק-על 2007 (4)).

באופן דומה, בעניין מסוים בו טיפלה גם הח"מ, נדונה סוגית הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור בבית המשפט העליון כאשר נקבע בפסק הדין
בערכאה הראשונה כי בעל נכס זכאי לפיצויי השבה מאת השוכר, אשר נסוג בו מההסכם, מאחר ולא ניתן לעשות שימוש בנכס אשר הותאם
לצרכי השוכר ויש להורסו, בעוד שהראיות הנוספות שביקש השוכר להגיש בשלב הערעור הוכיחו כי לאחר פסק הדין הושכר אותו נכס לשוכר אחר. 

הסוגיה נדונה לבסוף בפני בורר שמונה ע"י בית המשפט העליון והבורר קבע כי צירופן של הראיות בשלב הערעור היה הכרחי, מאחר
ומדובר בראיות המשליכות על שאלת השימוש במושכר. עם זאת, נקבע כי כוחן הראייתי הוא בעל עוצמה מוגבלת בנסיבות העניין.

הראיה עשויה לסייע

תנאי נוסף שנקבע בפסיקה הוא כי על המבקש להראות שהראיה הנוספת עשויה לסייע לו, שאם לא כן אין טעם בהבאתה. בית המשפט לא יתיר
הגשת ראיות בשאלה אקדמית אשר אין לה השלכה מעשית על זכויות בעלי הדין.

קיומה של "סיבה חשובה אחרת"

בנוסף לאמור לעיל, מתירה לשון תקנה 457(א) הנ"ל שיקול דעת רחב לבית המשפט שלערעור להתיר הגשת ראיות נוספות כאשר קיימת "כל
סיבה חשובה אחרת" המצדיקה את הגשתן.

בע"א 82/88 שמחה שמואלי נ'''' שושנה קצב, פ"ד מו (4) 129, ביקש המערער להתיר לו להגיש בשלב הערעור תצהיר חוקר פרטי, אשר
נוצר לאחר מתן פסק הדין, המאמת חשד להונאה שהונה הצד שכנגד את בית המשפט, חשד שהתעורר בליבו בעקבות שמיעת העדויות בבית
המשפט קמא.

 בית המשפט העליון נעתר לבקשה בקבעו כי:

"על-פי התשתית הראייתית הקיימת, ולאור מה שהסברתי, אין בידנו לאשר את פסק-דינושל השופט  המלומד, ואף אין עמנו עילה
מספקת לבטלו וליתן פסק דין אחר תחתיו. מכאן, שהראיות הנוספות אכן דרושות כדי לאפשר מתן פסק-דין. אך מצויה גם "סיבה
חשובה אחרת" להתיר את הבאתן של הראיות הנוספות: מבקשת המערער להבאת הראיות הנוספות משתמעת האשמה
חמורה כנגד המשיבה, דואק ושמש, כי הוליכו בכחש את בית המשפט המחוזי. משהראה המערער, כי לכאורה יש בידו
לבסס טענה זו בראיות, נכנסת בקשתו לגדר המקרים בהם יראה בית המשפט שלערעור להתיר את הבאת הראיה הנוספת
(השווה:ו ע"א 110/80 [2], דברי השופט ד'''' לוין בעמ'''' 466-467)"

לסיכום, הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור תותר ע"י בית המשפט רק במקרים חריגים, כאשר מדובר בראיות אשר יש להן חשיבות לבירור
האמת המשליכות על זכויותיהם המהותיות של  הצדדים ואשר לא ניתן היה לגלותן קודם לכן בשקידה ראויה, או כאשר קיימת "סיבה
חשובה אחרת" המצדיקה, על פי שיקול דעתו של בית המשפט שלערעור, את הגשת הראיות.

 הערה: כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות יעוץ או חוות דעת משפטית.

עיקרי הדברים נכתבו כחלק מבקשה שהוגשה בשנת 2009 במסגרת ערעור בבית המשפט העליון.

כל הזכויות שמורות למחברת עו"ד ורד פרימוב וינראוך